"כל המרבה הרי זה משובח" – מתי יותר זה באמת יותר טוב?? - הגדה בדקה #11

1. באופן מפתיע, ביחס למצוות סיפור יציאת מצרים מדגיש בעל ההגדה דווקא את הכמות: כמה שיותר, יותר טוב!


2. למה זה מפתיע?

כי במקומות רבים חז"ל מדגישים לנו דווקא את עדיפות הכוונה על פני הכמות. לדוגמה: על הפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" אומרים חז"ל: "…ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמיים" (משנה מנחות יג, יא).


3. ככה אומרים חז"ל גם ביחס ללימוד תורה ותחנונים בתפילה: עדיף מעט בכוונה מאשר הרבה בלא כוונה. (ברכות ה:; שם, יז.)


4. אז מדוע דווקא כאן הדגישו חז"ל את הריבוי בעוד במקומות אחרים הם המעיטו בחשיבותו?


5. בפשטות ניתן להציע:

להרבות זה תמיד "משובח", אלא שבמקומות מסוימים חכמינו ראו צורך להדגיש *שהכמות היא לא חזות הכל*.

אדם עלול למצוא את עצמו בנסיבות בהן *קשה לו להרבות*. קשה להשקיע הרבה שעות בלימוד תורה, דוחק הפרנסה לא מאפשר להביא קרבן משובח. הוא עלול להרגיש רע ושהוא אינו עושה מספיק, ולכן באו חז"ל ואמרו: הכל בסדר, "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו".


6. סיפור יציאת מצרים עלול ליצור תחושה הפוכה: לא צריך להשקיע כל כך, זה רק בשביל הילדים, הרי כתוב "והגדת לבנך" – לא? מדובר בסיפור פשוט ולמה לנו להרחיב?

אז כאן דווקא באו חז"ל ונתנו את הקונטרה: אל תתבלבלו: אפילו אם "כולנו חכמים וכולנו נבונים" מצווה עלינו *להרבות בסיפור יציאת מצרים*, כפי שמופיע בסיפור בהגדה על חכמינו בבני ברק, "*שהיו חכמים גדולים וספרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה*…" (הגדה של פסח לריטב"א)


7. אבל אני חושב שיש כאן אפילו *רובד עמוק יותר*: לפעמים *ריבוי כמותי מוביל לעומק פנימי*, במיוחד כאשר מדובר על *חזרה על פעולות* מסוימות.


8. על המשנה באבות "*והכל לפי רוב המעשה*" (ג, טו) כותב *הרמב"ם*:

"*שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה*. …שהמעלות אמנם יושגו *בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין*, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין."

הדבר נכון, בנתינת צדקה, בתשובה ווידוי (הל' תשובה א, א), ובאופן כללי גם בעבודת המידות: כאשר אני *רוכש הרגלים טובים – זה משפיע גם על האישיות*, "אחרי ריבוי הפעולות, נמשכים הלבבות".


9. ניתן לרמב"ם לדבר:

"וכיצד *ירגיל אדם עצמו בדעות* [=מידות] אלו עד שיקבעו בו?

*יעשה וישנה וישלש במעשים שעושהויחזור בהם תמיד* עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו *ויקבעו הדעות בנפשו*" (הל' דעות א, ו-ז).


10. בהקשר זה אנו מבינים היטב את ההוראה להרבות בסיפור ביציאת מצרים:

ההרחבה בסיפור *מחזקת את התודעה והכרת הטוב*, האמונה והשבח ההודיה לה', *וגורמת להם להיקבע בנפשנו*.


#הגדהבדקה

0 views0 comments

Recent Posts

See All

1. את המילה "בעבור" ניתן להבין בשני אופנים: "בזכות זה" – זוהי הסיבה שיצאנו, או "בשביל זה" – זוהי המטרה לשמה יצאנו. 2. לפי האפשרות הראשונה נגאלנו ממצרים "בעבור זה" – היינו, בזכות קיום המצוות בליל הסדר

1. בפשטות, שאלת הבן הרשע נראית מתריסה: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ." הוא לא מעוניין בכלום. הוא אפילו "כופר בעיקר"! 2. התשובה, כמו כן, נראית באופן ראשוני כתגובה טבעית לגישה המתריסה,