1. המשנה (פסחים י, ד) אומרת שבליל הסדר, סדר ההגדה הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
וכמו שאומר המהר"ל מפראג: "שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההיפך."
2. בגמרא (קטז.) נחלקו האמוראים האם ב"גנות" הכוונה היא לקטע "מתחלה עובדי זרה היו אבותינו" , היינו "גנות" רוחנית (שיטת רב), או "עבדים היינו", השעבוד הגשמי (שיטת שמואל).
3. למעשה, בהגדה שלנו מופיעים שני הקטעים. כי שניהם נכונים חייו ביניהם סתירה.
4. אלא שהמבנה של ההגדה אינו ברור: היינו מצפים ששני הקטעים יופיעו זה אחר זה!
5. אבל מסדרי ההגדה הכניסו שלושה דברים באמצע בין "עבדים היינו" ל"מתחילה עובדי ע"ז":
(א). סיפור על חכמי ישראל שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה,
(ב) דרשה של ראב"ע על "הזכרת יציאת מצרים בלילות",
ואחרון חביב:
(ג) קושיות ארבעת הבנים והתשובות שניתנות להם.
6. למה הקטעים האלה נמצאים דווקא כאן? מה הקשר שלהם?
7. הרב אריה פומרנצ'יק, בספרו הנפלא עמק ברכה מסביר ששלוש הקטעים הללו קשורים להבדלים שבין מצוות זכירת יציאת מצרים שקיימת בכל יום, ובין מצוות סיפור יציאת מצרים שמיוחדת לליל הסדר.
8. ר' חיים מבריסק קובע כי ישנם שלושה הבדלים עיקריים בין מצוות הזכירה למצוות הסיפור:
א. אופי המצווה: כל יום - להזכיר בקצרה; בליל הסדר המצווה היא לספר סיפור.
ב. מושא המצווה: כל יום להזכיר לעצמו לזכור את יציאת מצרים; בליל הסדר המצווה היא לספר את הסיפור לאחרים.
ג. זמן המצווה: מצוות הזכירה היא יומיומית בכל יום ולילה, ואילו הסיפור הוא דווקא בליל הסדר "בעבור זה".
9. על פי זה מסביר ה'"עמק ברכה", ששלושת הקטעים שבין "עבדים היינו" ל"מתחילה עובדי ע"ז" מייצגים את שלוש ההבדלים הנ"ל:
א. הסיפור על הרבנים שהאריכו בסיפור יציאת מצרים מדגיש את אופי המצווה – סיפור באריכות ולא רק הזכרה בעלמא.
ב. הפירוט של ארבעת הבנים מדגיש את מושא המצווה – סיפור לאחרים: לכל ילד וילד לפי דעתו ואופיו.
ג. הקטע האחרון יכול מראש חודש מדגיש את הזמן המיוחד של המצווה: ליל הסדר דווקא, ולא כמו "זכירת יציאת מצרים" שקיימת בכל יום (ולילה).
10. ומסיים ה"עמק ברכה" בניחוח הבריסקאי שלו:
...ונמצא שכל דברי ההגדה אין בהם מעניין אגדה ודרוש, אלא כולם בנויים על יסוד ההלכה וחלקי המצווה של סיפור יציאת מצרים.