1. עיקרון "האנטרופיה" (ENTROPY) מאפיין את מידת האי-סדר בעולמנו. במילים פשוטות: לא משנה כמה פעמים תערבבו חפיסת קלפים, הם אף פעם לא יסתדרו באופן מקרי לפי סדר המספרים.
לפי אותו עיקרון: לא משנה כמה פעמים תנסו לשבור מצה באמצע, "החצאים" אף פעם לא יהיו שווים. תמיד יהיה "חצי קטן" ו"חצי גדול"… או כמו שאמרו חז"לנו: "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד".
2. כלל נקוט הוא בידינו שאת ה"החצי הקטן" משאירים לידינו על שולחן הסדר, ואילו את "החצי הגדול" מחביאים ומוציאים אותו מהמחבוא – "צפון" – בסוף הארוחה ואוכלים אותו לאפיקומן.
מדוע מצניעים לאפיקומן דווקא את "החצי הגדול"?
התשובה תלויה בהבנה עמוקה יותר של מטרת אכילת האפיקומן בסוף הסעודה:
3. סיבה ראשונה: כמותית.
האפיקומן נאכל זכר לקרבן פסח שהיה "נאכל על השובע".
לכן להלכה נפסק שלאפיקומן ראוי לכתחילה לאכול שני כזיתים של מצה (למקרה שיש לכם עדיין מקום בבטן אחרי הקניידעלאך וכו'). למה?
אחד לזכר קרבן הפסח ואחד לזכר המצה שהייתה נאכלת עם הקרבן. (מג"א, תעז, א בשם המהרי"ל)
4. ממילא, אומר בעל מחצית השקל - ממפרשי המגן אברהם – עפ"י הב"ח:
"כיון שראוי לאכול אפיקומן שני זיתים …ומחלק הראשון אינו אוכל עתה כי אם זית אחד, אם כן מהראוי שחלק שמצניע לאפיקומן יהיה יותר גדול." (סימן תעג, כא)
5. סיבה שנייה: חשיבות
באופן דומה מסביר בעל התניא, הרב שניאור זלמן מלאדי שהאפיקומן כאמור הוא זכר לקרבן פסח, ממילא: "נכון הדבר שיהיה מקצת הזה רוב המצה, שאפיקומן הוא מצווה חשובה שהוא לנו במקום הפסח." (שו"ע הרב, תעג, לה)
6. בעומק העניין ניתן לומר שהמצה של תחילת הסדר היא לחם עוני. ההגדה – המגיד - נאמרת על לחם שעונים עליו דברים הרבה.
אנו פותחים את המגיד בהא לחמא עניא אשר מזכיר את השעבוד, לחם העוני והצרות, ולכן מתחילים עם החלק הצנוע, הקטן, כמו עני שדרכו בפרוסה, קטנה.
7. כשמגיעים לסוף הסעודה, לפני אמירת ההלל אנו מגיעים למצה של גאולה – זו של מצרים, וזו העתידה לבוא: "הצפון". ממילא לשלב זה מתאים החלק הגדול שמסמל את היציאה מעבדות לחרות ואת זה שבע"ה תבוא הגאולה העתידה בקרוב.