החזיקו ראש לפשט נפלא של בעל ה"אור החיים" הקדוש.
1. כשהייתי ילד, לפני אכילת הכרפס תמיד היה מי שטרח להזכיר לנו:
"רבותי: אל תשכחו להתכוין בברכת 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה' שנברך כעת על הכרפס לפטור מברכה ראשונה גם את המרור שנאכל עוד מעט (עוד שעתיים…) בסעודה."
2. ואז אני שואל: רגע, למה מלכתחילה צריך (תיאורטית) לברך "האדמה" על המרור ולפטור אותו מברכה באמצעות הכרפס??
הרי המרור נאכל באמצע הסעודה, מיד אחרי המצה! למה לא נפטר המרור מברכה באמצעות ברכת המוציא של הסעודה, בדיוק כמו בכל סעודה שמברכים "המוציא" בתחילתה, וזו פוטרת את כל המנות שאוכלים אחר כך???
3. יותר מזה: הרי התורה בעצמה מצווה "על מצות ומרורים יאכלוהו", כלומר: המרור אמור להיות חלק מאכילת הסעודה עם המצה!!! אז למה מלכתחילה היה בכלל צורך לברך עליו בנפרד???
4. התשובה לכך היא שמצוות אכילת המרור בזמן בית המקדש שונה ממצוות אכילת מרור בזמן הזה, בזמננו, או יותר נכון: מאז חורבן הבית.
5. התורה מצווה לאכול את בשר הפסח "על מצות ומרורים" כי זוהי הדרך המושלמת לאכול בשר: עם לאפה (מצה רכה...) וחריף (מרור!), או בלשונו של האור החיים הקדוש (שמות יב, ח):
"גם המרורים שיצו ה' הוא לצד כי כן דרך אוכלי צלי לאכול עמו דבר חד כי בזה יערב לחיך האוכל ויאכל בכל אות נפשו."
בזמן בית המקדש המרור היה באמת היה נאכל יחד עם הבשר של הפסח ומצה, וממילא בוודאי לא היו מברכים על המרור בפני עצמו, כיוון שהוא היה חלק אינטגרלי מהסעודה.
6. בזמננו, לעומת זאת, אנחנו אוכלים את המרור בפני עצמו.
אין לנו קרבן פסח ולא בית מקדש. המרור עומד בפני עצמו, ובמקום להיות סמל של חירות שמשבח את טעם הבשר, הוא משמש כזיכרון לכך שהמצרים מררו את חיינו בעבודת פרך.
7. עכשיו הכל מובן:
לו היינו זוכים לאכול את המרור יחד עם בשר הפסח ומצה – זה אכן היה יכול להיות חלק מהארוחה, וברכת המוציא הייתה פוטרת גם אותו. אך כיוון שלמעשה המרור נאכל בפני עצמו, ממילא הוא לא נחשב חלק מהארוחה.
לכן הוא חייב עקרונית בברכה ראשונה, "בורא פרי האדמה", כאשר הסיבה היחידה שלא מברכים עליו בפועל היא משום שהברכה של הכרפס הועילה גם לו.
יהי רצון שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, וייהפך לנו המר למתוק, אמן!