יתכן שמצוות הסבה – בניגוד למה שחשבתם – נועדה דווקא לזכור את העבדות!!
איך זה יכול להיות? ואיך כל זה קשור למעמדות חברתיים?
הגדה בדקה #5
1. כולנו מכירים את אמרת חז"ל, לפיה כל אחד אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
יפה מאוד. מה המקור של זה?
2. הרמב"ם עונה (הל' חמץ ומצה ז, ו-ז):
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים,… ועל דבר זה ציווה הקדוש ברוך הוא בתורה "וזכרת כי עבד היית [בארץ מצרים]" כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית."
שימו לב: ציווי התורה הוא לזכור שהיינו עבדים במצרים!! ואם אני זוכר שהייתי עבד, אז ממילא אני יודע להעריך את החרות שלי ויכול להרגיש שאני בעצמי יצאתי ממצרים.
3. הרמב"ם גוזר מהפסוק הזה גם חובה הלכתית מעשית:
"לפיכך, כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות…"
4. אבל יש כאן משהו לא מובן: למה בליל הסדר צריך לזכור דווקא את העבדות??? ואיך הציווי של התורה לזכור את העבדות מלמדת אותי על החובה לנהוג דרך חירות?? הרי הדברים סותרים!!
5. התשובה היא מרתקת:
ההסיבה מסמלת דאגה לאחר, דאגה שכל אחד שיושב ליד השולחן - העני, העבד, האדם שקשה לו בחיי היומיום – כולם, כולל כולם ישבו "דרך חירות".
כלומר: עיקר המצווה היא לא שהאדם העשיר ישב כמו בן חורין. זה פשוט. החידוש הוא שגם האדם שקשה לו יוכל לשבת כמו בן חורין בלילה זה.
לאמור: ללילה אחד מתבטלים כל המעמדות החברתיים סביב שולחן הסדר.
6. איך זה יקרה בפועל?
אם גם העשיר יזכור שהוא גם היה פעם באותו מצב של האדם שקשה לו, הוא יבין שכולם בעצם שווים. זכירת העבדות מאפשרת לנו לתת כבוד לכולם, גם למי שבדרך כלל אינו זוכה לכבוד. לפי זה, שיטת הרמב"ם היא שמהות ההסיבה היא השוואת מעמדו של העני והגר למעמדו של האדם הרגיל בליל הסדר.
7. "יצא עתה משעבוד מצרים"
ברור אם כן, שהתייחסות זו יכולה לקרות רק אם היציאה ממצרים היא זיכרון טרי. האדם צריך להרגיש גם את טעם העבדות, ומתוך כך להעריך את זה שהוא יצא לחירות.
לעומת זאת, כאשר עובר זמן רב מדי מזמן היציאה לחירות – אדם עלול לשכוח איך הוא בעצמו הרגיש כאשר היה עבד.
8. לכן מדגיש הרמב"ם שאדם צריך "להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים… כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לא מספיק לבטא חירות, אלא צריך לזכור גם את העבדות, ומתוכה את היציאה לחירות כהרגשה טרייה ומשמעותית שגורמת להסיבה: יחס מכבד לאלה שעדיין לא שפר עליהם גורלם, וכדברי המשנה: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב".