top of page

"כל המרבה הרי זה משובח" – מתי יותר זה באמת יותר טוב?? - הגדה בדקה #11

1. באופן מפתיע, ביחס למצוות סיפור יציאת מצרים מדגיש בעל ההגדה דווקא את הכמות: כמה שיותר, יותר טוב!


2. למה זה מפתיע?

כי במקומות רבים חז"ל מדגישים לנו דווקא את עדיפות הכוונה על פני הכמות. לדוגמה: על הפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" אומרים חז"ל: "…ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמיים" (משנה מנחות יג, יא).


3. ככה אומרים חז"ל גם ביחס ללימוד תורה ותחנונים בתפילה: עדיף מעט בכוונה מאשר הרבה בלא כוונה. (ברכות ה:; שם, יז.)


4. אז מדוע דווקא כאן הדגישו חז"ל את הריבוי בעוד במקומות אחרים הם המעיטו בחשיבותו?


5. בפשטות ניתן להציע:

להרבות זה תמיד "משובח", אלא שבמקומות מסוימים חכמינו ראו צורך להדגיש *שהכמות היא לא חזות הכל*.

אדם עלול למצוא את עצמו בנסיבות בהן *קשה לו להרבות*. קשה להשקיע הרבה שעות בלימוד תורה, דוחק הפרנסה לא מאפשר להביא קרבן משובח. הוא עלול להרגיש רע ושהוא אינו עושה מספיק, ולכן באו חז"ל ואמרו: הכל בסדר, "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו".


6. סיפור יציאת מצרים עלול ליצור תחושה הפוכה: לא צריך להשקיע כל כך, זה רק בשביל הילדים, הרי כתוב "והגדת לבנך" – לא? מדובר בסיפור פשוט ולמה לנו להרחיב?

אז כאן דווקא באו חז"ל ונתנו את הקונטרה: אל תתבלבלו: אפילו אם "כולנו חכמים וכולנו נבונים" מצווה עלינו *להרבות בסיפור יציאת מצרים*, כפי שמופיע בסיפור בהגדה על חכמינו בבני ברק, "*שהיו חכמים גדולים וספרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה*…" (הגדה של פסח לריטב"א)


7. אבל אני חושב שיש כאן אפילו *רובד עמוק יותר*: לפעמים *ריבוי כמותי מוביל לעומק פנימי*, במיוחד כאשר מדובר על *חזרה על פעולות* מסוימות.


8. על המשנה באבות "*והכל לפי רוב המעשה*" (ג, טו) כותב *הרמב"ם*:

"*שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה*. …שהמעלות אמנם יושגו *בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין*, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין."

הדבר נכון, בנתינת צדקה, בתשובה ווידוי (הל' תשובה א, א), ובאופן כללי גם בעבודת המידות: כאשר אני *רוכש הרגלים טובים – זה משפיע גם על האישיות*, "אחרי ריבוי הפעולות, נמשכים הלבבות".


9. ניתן לרמב"ם לדבר:

"וכיצד *ירגיל אדם עצמו בדעות* [=מידות] אלו עד שיקבעו בו?

*יעשה וישנה וישלש במעשים שעושהויחזור בהם תמיד* עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו *ויקבעו הדעות בנפשו*" (הל' דעות א, ו-ז).


10. בהקשר זה אנו מבינים היטב את ההוראה להרבות בסיפור ביציאת מצרים:

ההרחבה בסיפור *מחזקת את התודעה והכרת הטוב*, האמונה והשבח ההודיה לה', *וגורמת להם להיקבע בנפשנו*.


32 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא" - למה דווקא "ביום ההוא"? למה לא כבר עכשיו? הגדה בדקה #12

1. הפירוש ההלכתי של המילים "ביום ההוא" הוא: ליל הסדר. כלומר: מצוות סיפור יציאת מצרים חלה בלילה אחד בלבד בשנה: ליל הסדר. לא "מראש חודש", לא בבוקר הפסח. ליל הסדר בלבד. 2. זוהי דרשת חז"ל, אבל פשט הפסוקים

"מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם" - למה סיפור ולא הגדה? הגדה בדקה #10

1. התורה מצווה אותנו: "*והגדת* לבנך", אך בהגדה של פסח חז"ל מנסחים את המצווה באופן אחר: "מצוה עלינו *לספר* ביציאת מצרים"; "וכל המרבה *לספר* ביציאת מצרים – הרי זה משובח". 2. כך גם *הרמב"ם* (חו"מ ז, א):

על "מה נשתנה" ו"שאר ירקות" – הגדה בדקה #9

1. כולנו יודעים את "מה נשתנה" בעל פה ומתלהבים מהילדים ששרים את זה. אממה, כשחושבים על זה קצת מתברר שחלק מהקושיות בכלל לא מובנות! לדוגמה: 2. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, - הַלַּ

Commenti


bottom of page